אתם בטח מכירים את הלחץ של לא לפספס ת'אוטובוס, במיוחד על הבוקר.
אז תפסתי לי מקום בתחנה, ליד חברת תחנת בוקר חמודה, וחיכיתי.
אוטובוס עובר, אני מאריך את צווארי כמו ג'ירפה מעבר לתחנה כדי להביט במספר. לא שלי. עוד כמה לא שלי עוברים. שלי לפעמים מאחר, נהגים, טיפוסים, זה מה יש. עוד אחד מגיע, נראה כמו זה שלי, אני שוב מאריך צוואר אבל הוא בלי מספר. אני קם ומתקרב. איש חברת האוטובוסים מגיע בריצה ומנסה לשים שלט ידני איפשהו, כדי שהנוסעים ידעו. השלט הרגיל פשוט נשרף,
שאלתי אם הוא רוצה שאני אחזיק את השלט כל הנסיעה. האלקטרוניקה הזו. כמה שאנחנו יותר תלויים במחשב, כך הכשל יהיה גדול יותר כשהוא לא יעבוד. טוב שאפשר להתגבר עליו,לפחות במקרה הזה. נהג חדש, לפחות הגיע בזמן, והקפה של הבוקר בבסיס האם של הנהגים לא עיכב אותו. אז יש לו שלט שרוף, שטויות, לפחות זה לא מפריע לנהוג ובטח לא מפריע לי. כי אני כבר עליתי. אחרי המבול.
